אוסקר
לפני 4 חודשים אימצתי את אוסקר, לקח קצת זמן עד שהחלטתי לאמץ כלב, התלבטתי המון לגבי הזמן המתאים, איך, האם בתור סטודנטית יש לי כסף לכך, האם יש לי זמן לטפל בכלב, עד שביום שבת ה8.3.13 הגעתי לצער בעלי חיים בחיפה. הגעתי בעקבות תמונה של כלבה שמצאה חן בעיניי, אבל שם בטיול איתה, משהו לא הלך...לאחר מכן טיילתי עם כמה כלבים אחרים אבל לא הרגשתי חיבור מיוחד כמו שציפיתי להרגיש.. הרגשתי אהבה לכלבים אבל היה חסר משהו, עד שפגשתי את אוסקר (הנסיך של הקיבוץ)! מהר מאוד החלטתי שזה שזה והנה מצאתי את עצמי במשרד חותמת על מסמכים, שניה אח"כ אוסקר כבר היה באוטו..האזין למוזיקה והסתכל דרך החלון על הנוף. (ד"א זה אחד התחביבים שלו..לעלות על האוטו ולהסתכל על הנוף)
בהתחלה היה לנו מאוד קשה (לנו=לי ולאוסקר) לי היה קשה להתרגל לעובדה שיש לי כלב ויש המון דברים שצריך לקחת בחשבון ואוסקר היה צריך להתרגל לבית החדש שלו, לחצר, לקיבוץ, לכלבים בקיבוץ, לכלבות השכנות שמתחרות על ליבו(= וגם לעובדה שאין מה לעשות, הנעל של השכן צריכה להישאר אצל השכן!..אבל לאט לאט שנינו התרגלנו.
אני לא אגיד שהתחרטתי מתישהו בדרך כי זה יהיה שקר, לא התחרטתי ואפילו לא לשנייה, אבל בהחלט לאמץ כלב זה לא דבר קל. זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. אבל עכשיו אחרי 4 חודשים אני יכולה לומר זאת בבטחון שלם - זה שווה כל קושי, כל דקה של מאמץ, כל אגורה של השקעה, זה פשוט שווה הכל! הדבר הזה שיש מישהו בבית שמחכה לי, שהוא חלק ממני, שמכשכש בזנב מהרגע שהנחתי את הרגל שלי בשביל הכניסה לשכונה שלי בסוף יום לימודים, מעלה לי חיוך ענקי רק מלחשוב על זה!
אני זוכרת שאנשים הופתעו שלקחתי כלב גדול ושחור, אפילו בצער בעלי חיים הופתעו ועד היום אני לא ממש מצליחה להבין למה זה מוזר שבחרתי בכלב גדול שפרוותו שחורה, מעולם לא הייתי בכלל מודעת לכך שאנשים מתייחסים לזה ושזה מהווה שיקול בעבורם. מילא הגודל, נשמע הגיוני נגיד אם מישהו גר בעיר, אבל צבע הפרווה? אוסקר מבחינתי כלב מושלם, כולם אוהבים אותו בקיבוץ (טוב נו, כמעט כולם) הוא מעריץ אותי ואני מעריצה אותו פי 100, הוא אוהב לקפוץ, לרוץ, לשחק , לכשכש בזנב, לאכול, לעשות איתי הליכה או סתם ללכת לבקר את ההורים שלי. אני מודה על כל שניה ושניה שיש לי את אוסקר, אפילו אם לפעמים ממש קשה לי..הוא פשט שווה הכל!
עד פה החפירה שלי רק אסכם במשפט אחד – אני מרגישה שהרווחתי בן משפחה לחיים! לא חבר, בן משפחה
אני לא אגיד שהתחרטתי מתישהו בדרך כי זה יהיה שקר, לא התחרטתי ואפילו לא לשנייה, אבל בהחלט לאמץ כלב זה לא דבר קל. זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. אבל עכשיו אחרי 4 חודשים אני יכולה לומר זאת בבטחון שלם - זה שווה כל קושי, כל דקה של מאמץ, כל אגורה של השקעה, זה פשוט שווה הכל! הדבר הזה שיש מישהו בבית שמחכה לי, שהוא חלק ממני, שמכשכש בזנב מהרגע שהנחתי את הרגל שלי בשביל הכניסה לשכונה שלי בסוף יום לימודים, מעלה לי חיוך ענקי רק מלחשוב על זה!
אני זוכרת שאנשים הופתעו שלקחתי כלב גדול ושחור, אפילו בצער בעלי חיים הופתעו ועד היום אני לא ממש מצליחה להבין למה זה מוזר שבחרתי בכלב גדול שפרוותו שחורה, מעולם לא הייתי בכלל מודעת לכך שאנשים מתייחסים לזה ושזה מהווה שיקול בעבורם. מילא הגודל, נשמע הגיוני נגיד אם מישהו גר בעיר, אבל צבע הפרווה? אוסקר מבחינתי כלב מושלם, כולם אוהבים אותו בקיבוץ (טוב נו, כמעט כולם) הוא מעריץ אותי ואני מעריצה אותו פי 100, הוא אוהב לקפוץ, לרוץ, לשחק , לכשכש בזנב, לאכול, לעשות איתי הליכה או סתם ללכת לבקר את ההורים שלי. אני מודה על כל שניה ושניה שיש לי את אוסקר, אפילו אם לפעמים ממש קשה לי..הוא פשט שווה הכל!
עד פה החפירה שלי רק אסכם במשפט אחד – אני מרגישה שהרווחתי בן משפחה לחיים! לא חבר, בן משפחה