04-8729696
תרומה בקליק
מפת האתר
פינת אימוץ בחרו את המאפיינים של חיית המחמד בה הנכם מתעניינים
סיפורים שלכם

קוש



 

 

גדלתי בבית שתמיד היו בו חיות. כלבים, חתולים, תוכים, ארנבות, דגים, ברווזים. כל חיית בית אפשרית, וגם כמה חיות פחות אפשריות (מי אמר משפחת קיפודים ולא קיבל?) 
עם השנים הצטמצמה כמות הילדים בבית ובמקביל הצטמצמה גם להקת החיות,עד שכללה לבסוף כלב שיצו מעורב אחד (קאו, יענו פרה) ושתי חתולות חצר. הם הלכו והזדקנו ולבסוף נפטרו, קאו בגיל 13 ממחלת לב ושתי החתולות בגיל מבוגר מאוד, מזקנה. 
אמא שלי הודיעה שמספיק לה. היא לא רוצה עוד חיות. היא מסתפקת בלהיות סבתא גאה לחיות שלי. 
אבל השנים עברו, ולאט לאט התגלו פרצות בחומת ההחלטיות. זה התחיל עם חתול ג'ינג'י מהמם שהפך לבן בית והמשיך עם דיבורים כללים על אולי להביא כלב "שינבח אם מישהו מתקרב". 
כשהדיבורים הפכו יותר ויותר עקביים, ואחרי גל פריצות שהזכיר לאמא שלי שלמרות שהיא גרה בקיבוץ, לא טוב היות האדם לבדו, התקבלה החלטה להביא כלב חדש. אז התחלתי לחפש... 
כמי שמבלה מדי יום בפורום כלבים בתפוז היה לי ברור שהכלב יגיע מאחת העמותות. התחלתי להציץ בשרשורי הכלבים שמחפשים בית ומדי פעם גיששתי לגבי כלב כזה או אחר. רשימת הדרישות הארוכה שהצבתי (זכר, בוגר, קטן, ידידותי לחתולים, כלבים, אנשים, וילדים) הפכה את החיפוש אחרי הכלב המושלם למסובכת יחסית. 
הודעה מקרית, שהעלתי בשרשור של מישהו אחר, הביא גל הצעות מתאימות יותר ופחות. והביא גם מסר אחד מנציג עמותת "צב"ח חיפה"... יש לי כלב שמתאים לדרישות, הוא כתב לי. באותו זמן בדיוק הוצע גם כלב אחר שהתאים לדרישות וההתלבטות היתה קשה. בסוף הפור נפל והודעתי לאמא שמצאתי לה כלב. צריך "רק" להגיע לחיפה ולפגוש את המועמד... ארגנו רכב. ארגנו נהג. נסענו שעה והתיצבנו בצב"ח חיפה, לפגוש את החתן 
אני לא אגיד שזו היתה אהבה ממבט ראשון. הוא היה מלוכלך, וקצת הסריח (אל תגלו לו ששמנו לב). הפרווה היתה שומנית ודביקה עם כל מני גושים של פרווה מתה שהצטברו ונתקעו. אבל העיניים, הו העיניים. כאלו עיניים חכמות, טובות. 
חתמנו ולקחנו אותו. כששואלים אותי כמה זמן לקח לכלב בן ה- 4 להסתגל לבית החדש שלו, אני עונה שבערך רבע שעה. עד שנכנסנו חזרה לאוטו הוא כבר התנהג כחלק בלתי נפרד מהמשפחה, שם עלי ראש והלך לישון בנחת.
בדרך הביתה עצרנו לקנות לו אוכל, וקולר+רצועה, ומברשת, ושמפו. הוא עבר הברקה וסירוק ומיד נראה כמו כלב בית. לא הייתם מאמינים שאי פעם הבחור הזה ראה מכלאה מבפנים. 
הוא מאוהב באמא שלי. מעריץ את הנכדים. מכבד את החתול. הוא אפילו מסתדר עם הכלבה האנטיפטית שלי. כמו שאני אומרת לאמא שלי בכל ביקור - הצליח לנו! 
היא, מצידה, נאנחת בפולניות אין קץ כי הוא משיר לה שיערות בבית. ושכלב זו עבודה נורא קשה, ומה היא צריכה את הצרה הזאת. בדיוק כמו שהיא התלוננה במשך 13 שנים על קאו. וכמו אז, גם עכשיו היא מתישבת באנחה על הספה, מחכה שקוש יתישב לידה וצופה בטלויזיה תוך כי שהיא מלטפת אותו באהבה.  
קוש הוא כלב שחור, בן 4 (ואולי כבר 5?). הסיכוי של כלב בוגר, כל שכן שחור, למצוא בית, קלושים ביותר. אנשים מעדיפים כלבים בהירים, וכמובן רק גורים! לשמחתי אמא שלי יודעת שהצבע לא קובע, ומבינה שלפנסיונרית עייפה כמוה עדיף כלב בוגר ורגוע. 
שמחתי על ההזדמנות להציל כלב עם סיכויים נמוכים למצוא בית, ואני שמחה עוד יותר שבחרנו בקוש, אחד הכלבים הטובים שיצא לי להכיר.

גדלתי בבית שתמיד היו בו חיות. כלבים, חתולים, תוכים, ארנבות, דגים, ברווזים. כל חיית בית אפשרית, וגם כמה חיות פחות אפשריות (מי אמר משפחת קיפודים ולא קיבל?) עם השנים הצטמצמה כמות הילדים בבית ובמקביל הצטמצמה גם להקת החיות,עד שכללה לבסוף כלב שיצו מעורב אחד (קאו, יענו פרה) ושתי חתולות חצר. הם הלכו והזדקנו ולבסוף נפטרו, קאו בגיל 13 ממחלת לב ושתי החתולות בגיל מבוגר מאוד, מזקנה. 

 

אמא שלי הודיעה שמספיק לה. היא לא רוצה עוד חיות. היא מסתפקת בלהיות סבתא גאה לחיות שלי. 
אבל השנים עברו, ולאט לאט התגלו פרצות בחומת ההחלטיות. זה התחיל עם חתול ג'ינג'י מהמם שהפך לבן בית והמשיך עם דיבורים כללים על אולי להביא כלב "שינבח אם מישהו מתקרב". כשהדיבורים הפכו יותר ויותר עקביים, ואחרי גל פריצות שהזכיר לאמא שלי שלמרות שהיא גרה בקיבוץ, לא טוב היות האדם לבדו, התקבלה החלטה להביא כלב חדש. אז התחלתי לחפש... 


כמי שמבלה מדי יום בפורום כלבים בתפוז היה לי ברור שהכלב יגיע מאחת העמותות. התחלתי להציץ בשרשורי הכלבים שמחפשים בית ומדי פעם גיששתי לגבי כלב כזה או אחר. רשימת הדרישות הארוכה שהצבתי (זכר, בוגר, קטן, ידידותי לחתולים, כלבים, אנשים, וילדים) הפכה את החיפוש אחרי הכלב המושלם למסובכת יחסית. הודעה מקרית, שהעלתי בשרשור של מישהו אחר, הביא גל הצעות מתאימות יותר ופחות. והביא גם מסר אחד מנציג עמותת "צב"ח חיפה"... יש לי כלב שמתאים לדרישות, הוא כתב לי. באותו זמן בדיוק הוצע גם כלב אחר שהתאים לדרישות וההתלבטות היתה קשה. בסוף הפור נפל והודעתי לאמא שמצאתי לה כלב. צריך "רק" להגיע לחיפה ולפגוש את המועמד... ארגנו רכב. ארגנו נהג. נסענו שעה והתיצבנו בצב"ח חיפה, לפגוש את החתן.


אני לא אגיד שזו היתה אהבה ממבט ראשון. הוא היה מלוכלך, וקצת הסריח (אל תגלו לו ששמנו לב). הפרווה היתה שומנית ודביקה עם כל מני גושים של פרווה מתה שהצטברו ונתקעו. אבל העיניים, הו העיניים. כאלו עיניים חכמות, טובות. 


חתמנו ולקחנו אותו. כששואלים אותי כמה זמן לקח לכלב בן ה- 4 להסתגל לבית החדש שלו, אני עונה שבערך רבע שעה. עד שנכנסנו חזרה לאוטו הוא כבר התנהג כחלק בלתי נפרד מהמשפחה, שם עלי ראש והלך לישון בנחת.


בדרך הביתה עצרנו לקנות לו אוכל, וקולר+רצועה, ומברשת, ושמפו. הוא עבר הברקה וסירוק ומיד נראה כמו כלב בית. לא הייתם מאמינים שאי פעם הבחור הזה ראה מכלאה מבפנים. הוא מאוהב באמא שלי. מעריץ את הנכדים. מכבד את החתול. הוא אפילו מסתדר עם הכלבה האנטיפטית שלי. כמו שאני אומרת לאמא שלי בכל ביקור - הצליח לנו! 


היא, מצידה, נאנחת בפולניות אין קץ כי הוא משיר לה שיערות בבית. ושכלב זו עבודה נורא קשה, ומה היא צריכה את הצרה הזאת. בדיוק כמו שהיא התלוננה במשך 13 שנים על קאו. וכמו אז, גם עכשיו היא מתישבת באנחה על הספה, מחכה שקוש יתישב לידה וצופה בטלויזיה תוך כי שהיא מלטפת אותו באהבה.  קוש הוא כלב שחור, בן 4 (ואולי כבר 5?). הסיכוי של כלב בוגר, כל שכן שחור, למצוא בית, קלושים ביותר. אנשים מעדיפים כלבים בהירים, וכמובן רק גורים! לשמחתי אמא שלי יודעת שהצבע לא קובע, ומבינה שלפנסיונרית עייפה כמוה עדיף כלב בוגר ורגוע. 


שמחתי על ההזדמנות להציל כלב עם סיכויים נמוכים למצוא בית, ואני שמחה עוד יותר שבחרנו בקוש, אחד הכלבים הטובים שיצא לי להכיר.